תביעה על סך 2,633,400 ש"ח ש"ח בגדרה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לשאת בנזקים שנגרמו למבנה שבבעלותה מחמת רשלנותו הנטענת בתפקידו ככונס נכסים על מבנה זה.
רקע עובדתי
התובעת, חברה קבלנית, בשליטת מר מאיר ביטון (להלן -
ביטון) בנתה במועדים הרלבנטיים מבנה מסחרי בן שלוש קומות ברחוב הנס מולר 33 בקרית ביאליק (להלן -
המבנה או
הנכס). לצורך בנייתו קבלה התובעת מימון בנקאי מבנק קונטיננטל בע"מ, שלימים נרכש ע"י בנק הפועלים בע"מ (להלן יכונו שניהם -
הבנק) שלהבטחתו שעבדה את זכויותיה במבנה לטובת הבנק בשעבוד מדרגה ראשונה.
התובעת לא עמדתה בהתחייבויותיה להחזר חובה לבנק, ומשכך פתח נגדה זה האחרון ביום 15.3.2000 תיק הוצל"פ למימוש השעבוד. ביום 21.5.2000 מונה הנתבע (להלן -
הנתבע או
הכונס) ככונס נכסים, וביום 10.7.2000, כפי הצהרתו, תפס חזקה בנכס. הנתבע שימש בתפקידו ככונס נכסים במשך
שבע שנים, עד שבחודש ספטמבר 2007 נחתם בין הבנק לבין התובעת, במישרין וללא קשר לנתבע, הסדר פשרה לסילוק חובותיה וחובותיהן של חברות אחרות שבשליטת ביטון, במסגרתו הסכים הבנק להסרת השעבוד על הנכס. ואכן שבועיים קודם לכן, ביום 23.8.07 מכרה התובעת את זכויותיה בנכס לחברת חמד דן נכסים והשקעות בע"מ (להלן -
חמד) בשליטת מר חממי, חברו של ביטון, תמורת סך של 1,120,000 $ + מס ערך מוסף, שהועבר לבנק במסגרת הסכם הפשרה. ביום 11.10.07 ביקש הנתבע מראש ההוצל"פ להשתחרר מתפקידו, וביום 15.10.07 הורה ראש ההוצל"פ על שחרורו מתפקיד כונס הנכסים, ועל סגירת תיק ההוצל"פ.
במהלך שנות הכינוס נפרץ המבנה ונבזז, ונגנבו ממנו אביזרי המתכת והאלומיניום, התקרות האקוסטיות, אביזרי האמבטיה, החלונות, מערכות החשמל, ועוד.
התביעה
התביעה מתמקדת בטענה כי הנתבע התרשל בתפקידו ככונס נכסים, הזניח את הנכס והפקיר אותו, לא דאג למכור אותו, אף לא ביטח אותו כנדרש, ומשכך גרם לתובעת לנזק המתבטא בפיחות ניכר בערכו של המבנה, ובפיחות התמורה שנתקבלה עבורו עת נמכר.
התובעת טוענת כי הנתבע קיבל לידיו נכס חדש אשר בנייתו הושלמה לא מכבר "
בנוי, גמור ומוכן למסירה...למעט גמר קומה שניה אשר נבנתה כמעטפת בלבד- ולמעט העובדה שטרם הוצא לו טופס 4 נכון לאותו מועד".לכל היותר היה המבנהמלוכלך והצריך עבודת ניקיון לצורך הצגתו לפני רוכשים פוטנציאליים, אלא שהכונס התרשל בתפקידו, לא נקט בפעולה ממשית על מנת למכרו והפקיר אותו. משכך נפרץ הנכס פעמים רבות ומרבית תכולתו נבזזה. כן נטען כי הנתבע לא ביטח את הנכס נגד פריצה וגניבה, אף לא תבע את חברת הביטוח בגין הנזקים שאירעו במהלך התקופה בה היה עדיין הנכס מבוטח.
התובעת נסמכת על חוות דעתו של המהנדס גיל רפאל לפיה הוערכו "
נזקי הביזה" ו"
עלות שיקום המבנה
והחזרתו למצבו המקורי" בסך של 2,395,000 ש"ח, כמו גם על חוות דעתו של שמאי המקרקעין ארז אבירן אשר העריך את ירידת הערך של הנכס מחמת הנזקים שנגרמו לו עקב הפריצות ושוד תכולתו ב- 2,280,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
ההגנה
הנתבע מכחיש את הרשלנות המיוחסת לו, אף את הנזק הנטען. לגרסתו, כבר בעת קבלת החזקה במסגרת תפקידו ככונס ביום 10.7.00
"הנכס היה בניין נטוש שמעולם לא הושלם או אוכלס, מצבו היה מוזנח ביותר החצר היתה מזוהמת והמבנה היה מוזנח, מלוכלך ונגוע במזיקים שונים... בנייתו טרם הושלמה... טרם ניתן טופס 4" (סעיף 13 לסיכומי הנתבע); הוא לא היה אמור לשפר את מצב הנכס, והגם שניסה למצוא לו רוכש "
לא נמצאו קונים פוטנציאליים". לטענתו, יצא ידי חובתו משאטם את פתחי המבנה, הקים שערים והציב שלטים האוסרים את הכניסה אליו. גם אם נגרמה ירידת ערך למבנה, הרי היא לא גרמה לתובעת כל נזק, שכן בכל מקרה כל התמורה, אף גבוהה יותר, הייתה משתלמת לבנק במסגרת ההסדר עמו.
באשר לרשלנות המיוחסת לו באי הגשת תביעה בגין נזקי הגניבה, משיב הנתבע כי משהפוליסה כיסתה נזקי פריצה עד לסכום של 5% מסכום ביטוח המבנה, ממילא לא יכול היה הפיצוי לעלות על סך של 200,000 ש"ח שבכל מקרה היה משתלם לבנק שהפוליסה שועבדה לזכותו. הנתבע דוחה אף את הרשלנות המיוחסת לו בגין אי עריכת ביטוח בתקופה מאוחרת יותר משהמבטחת דרשה, כתנאי לחידוש הביטוח, הצבת שומר במקום, דרישה שהיתה אף לדעת הבנק בלתי כלכלית מחמת עלותה, ומשכך נדחתה בעצה אחת עמו.
הנתבע טוען כי עדי התובעת לקו בחוסר אמינות וכי עדות המומחים מטעמה - נסתרה, מה גם שהסדר הפשרה שנערך בין הבנק לבין התובעת, בגדרו ויתרה התובעת על כל טענותיה, כמו גם הסיכום שנערך עם התובעת בנוגע לשכ"ט הכונס - מפטירים אותו מכל חבות ומשמיטים את הקרקע מבסיס התביעה נגדו.
ההודעה לצד שלישי נגד הבנק
תוך שהוא דבק בטענה לפיה דין התביעה נגדו להידחות, הגיש הנתבע הודעת צד שלישי נגד הבנק בה טען כי היה וביהמ"ש יחייבו לפצות את התובעת, על הבנק לשפותו משהיה "
מודע לאורך כל הדרך להליכים ולפעולות אותן הכונס נקט ואישר אותן כנדרש בזמן אמת", משהבנק היה שולחו, הנהנה היחיד מתוצאות הכינוס, ונתן לו הנחיות כיצד לפעול- הינו אחראי גם לכל נזק המיוחס לכונס בקשר לתפקידו זה.
לנתבע טרוניה נוספת כלפי הבנק, לפיה חתם על הסכם הפשרה עם התובעת מבלי שעירב את הכונס בפרטיו, ומבלי ליידע אותו באשר לתוכנו, במיוחד לא כלל בו, ברשלנותו ובחוסר תום ליבו, סעיף ויתור המפטיר את הכונס מכל אחריות כלפי התובעת.
עמדת הבנק
הבנק טוען כי כשם שלא היה מקום להגשת התביעה, כך לא היה מקום להגשת ההודעה לצד שלישי נגדו, בהיותה מנוגדת לדין החל בכל הנוגע לתפקידו של כונס הנכסים הממונה ע"י ביהמ"ש ולתחום אחריותו. כונס הנכסים אינו משמש עוד שלוחו של הבנק, אינו מזכה את הזוכה אלא חובש את כובע פקיד ביהמ"ש ועושה את דברו.
הבנק אף מכחיש את הטענות הנטענות נגדו בהיבט העובדתי: הוא לא הכתיב לכונס כיצד לנהוג ואימתי לפנות בבקשות לביהמ"ש, אף לא התערב בפעולות שבוצעו או צריך היה לבצע בנכס, ואלו הושארו לשיקול דעתו המוחלט של הכונס לאור מומחיותו ותפקידו. לא זו בלבד שלא סירב להציב שמירה בנכס, אלא שמעולם לא התבקש לעשות כן או לדון בעניין, שהרי אף שהפריצה הראשונה התרחשה בשנת 2004, דווח לו על כך ע"י הכונס רק במהלך חודש ספטמבר 2005, אף לא שותף בהחלטה שלא להגיש תביעה מכוח פוליסת הביטוח, החלטה שנתקבלה ע"י הכונס, ועל ידו בלבד.